פסק-דין בתיק ע"א 39331-05-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ש' פיינברג, סגן נשיאה) ב-ת"א 12395/07 במסגרתו חייב את המערערת, אסדן ישראל בע"מ (לשעבר אלומות בקעה בע"מ) (להלן: המערערת) לשלם למשיב, מרדכי גנץ (להלן: המשיב) סכום של 1,451,751 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 11.9.07 ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, לאחר שקבע שעל המערערת לפרוע את חובו של גיל מסטיי (להלן: מסטיי) למשיב כאמור  במסמך שערך מסטיי ביום 11.9.07, לפיו כולל חובו למשיב את הסכומים הבאים: 80,000 $ דמי תיווך ; 720,000 ש"ח החזר הלוואות ; 180,000 ש"ח ; שיקים שחזרו - 185,751 ש"ח.

ראשיתם של ההליכים בבית משפט קמא בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב נגד המערערת במסגרתה טען כי המערערת חייבת לו סכום של 2,270,751 ש"ח שקיבלה ממנו בכחש וברמיה, על יסוד מצג שווא כי כספו בטוח ואין לו ממה לחשוש (כך במבוא לכתב התביעה). המערערת היא חברה פרטית העוסקת ביזמות בניה ומוחזקת בחלקים שווים על ידי חברת אלומות ניהול וייזום בע"מ שהיתה מצויה בשליטת מסטיי ועל ידי חברת בלימן הולדינגס, שבשליטת מר דיוויס בלימן (להלן: בלימן). בבעלותה של המערערת נכס מקרקעין בשכונת בקעה בירושלים שנרכש על ידה לשם הקמת פרוייקט משולב של מגורים ומסחר. מנהלה של המערערת במועדים הרלבנטיים היה מסטיי. המערערת טענה להגנתה, כי מעולם לא קיבלה כספים מהמשיב וכי כל העסקאות עם המשיב נעשו על ידי מסטיי, ועל ידו בלבד. אשר להטבעת חותמת המערערת על שני מסמכים בהם אוחז המשיב בעניין חובותיו של מסטיי, נטען כי אין בהוספת החותמת כדי להקים חבות של המערערת כלפי המשיב. כמו כן, מדובר בחתימה שהוספה תוך חריגה מסמכות שכן מסטיי לא היה מוסמך לחייב את המערערת בסכומים העולים על 20,000 דולר אלא ביחד עם חתימתו של בלימן. חשוב לציין, כי ביום 1.11.07 הוצא צו עיכוב הליכים נגד מסטיי במסגרת הליכי פשיטת רגל וניתן צו הקפאת הליכים נגד החברות שבבעלותו, לרבות אלומות ניהול וייזום בע"מ.

בית משפט קמא קיבל את טענת המערערת כי כל הקשרים העסקיים היו בין המשיב למסטיי בלבד וכי מסטיי קיבל מן המשיב סכומי כסף, בהזדמנויות שונות, כדמי תיווך וכהלוואות. עוד נקבע, כי ביום 11.9.07, לבקשת המשיב, ערך מסטיי מסמך, הנושא את חותמת המערערת, ובו מפורטים החובות שהוא חב למשיב (להלן: מסמך ריכוז החובות) בזו הלשון:

"הרני [מ] אשר כי החוב כפי שחושב על ידנו במשותף עומד על:

א.         80,000 $ דמי תיווך.

ב.         720,000 ש"ח החזר הלוואות.

ג.         180,000 ש"ח.

שיקים שחזרו - 185,751 ש"ח.

בברכה, (--) [חתימה וחותמת]".

בהמשך, במועד שלא התחוור בראיות, נערך הסכם נוסף בין השניים, בכתב יד, על גבי צילום של המחאות לפקודת המשיב, שנמשכו על ידי אחת החברות שבבעלות מסטיי, ולא נפרעו (להלן: ההסכם בכתב יד), וכך נאמר בו:

"הסכם:

1. גיל מסטיי

2. מרדכי גנץ

מוסכם בזאת בין הצדדים כי במידה והפרויקט בקעה אלומות יימכר, אזי ייפרעו השיקים המצולמים בזה במלואם וזאת תוך 10 ימים מיום חתימה על ההסכם. עד לתאריך זה מסכים מר גנץ כי לא יעשה שימוש בשיקים אלו וכי אלו מועברים אליו כפיקדון".

בשוליו של רישום זה מצויות חתימות המשיב ומסטיי וכן חותמת המערערת.

בית משפט קמא קבע, כאמור, כי על המערערת לשאת בחובו של מסטיי כלפי המשיב. זאת על בסיס האדנים הבאים: ראשית, עדותו של משה רוזנפלד (להלן: רוזנפלד), נושה נוסף של מסטיי, לפיה בלימן אמר לו שדאג להבטיח את כספו של המשיב באמצעות הסבת חובו למערערת. בית המשפט מצא, כי בלימן לא ניסה להפריך את עדותו של רוזנפלד ולא הכחיש כי נפגש עם המשיב בענין החוב סמוך לעריכת מסמך ריכוז החובות וההסכם בכתב יד. עוד הפנה לעדותו של מסטיי אשר העיד על כך שנושיו הרבים ונושי החברות שבבעלותו חיפשו בטוחות להבטחת נשייתם. שנית, בית המשפט סבר כי מאחר שהכספים שהעמיד המשיב לזכות מסטיי שימשו את האחרון למימון השקעתו במערערת, הרי ש" בעצם מדובר כאן בהלוואת בעלים, כאשר במקום להחזיר את ההלוואה לבעלים של החברה, התחייבה הנתבעת להחזיר את החוב למי שהלווה את ההלוואה לבעלים של החברה". שלישית, מדובר באשכול חברות אשר נוהל על ידי מסטיי מאותו משרד שבו ממוקם משרדה של המערערת. " הזרמת האשראי מן החברה האחת בקונצרן אל החברה האחרת אינה תופעה חריגה לקונצרנים המקימים יחסי קירבה בין החברות הקשורות". כמו כן, מסטיי הודה שלא הקפיד על הפרדה כלכלית בין החברות שבשליטתו. רביעית, המערערת ערבה לחיוביו של מסטיי כלפי המשיב במסגרת מסמך ריכוז החובות וההסכם בכתב יד. חמישית, בית המשפט דחה את טענות המערערת כי מדובר במסמכים שזויפו וכן כי מסטיי לא היה רשאי לחתום בשמה על מסמך ריכוז החובות וההסכם בכתב יד.

לפנינו ערעורה של המערערת הטוענת כי טעה בית משפט קמא בכך שחייב אותה בחובו של מסטיי כלפי המשיב. בהקשר זה נטען, כי משנדחתה טענתו המרכזית של המשיב, כמפורט בכתב התביעה, לפיה המערערת לוותה ממנו במרמה כספים אשר לא הושבו, שומה היה על בית המשפט לדחות את התביעה. תחת זאת קיבל בית המשפט את התביעה על יסוד טענה חדשה שהועלתה לראשונה בסיכומים, כי המערערת ערבה לחובו של מסטיי או אימצה חוב זה - טענה המנוגדת למסמכים ולעדויות שהובאו בבית משפט קמא ולהוראות הדין.

המשיב תומך בפסק הדין מנימוקיו.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לפנינו, בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות את התביעה שהגיש המשיב נגד המערערת. להלן נבאר עמדתנו.